איך לכוון גיטרה (בלי להילחם בה)
הכיוון הסטנדרטי של גיטרה בעלת שישה מיתרים הוא E2 A2 D3 G3 B3 E4 – נקרא מהמיתר העבה ביותר אל הדק ביותר. האותיות הן התווים, המספרים הם האוקטבות, והם חשובים יותר משמתחילים מניחים. שני המיתרים החיצוניים הם שניהם מי, אבל הדק נשמע שתי אוקטבות גבוה יותר מהעבה. אם המכוון אומר שהמיתר הנמוך כבר מי וזה עדיין נשמע לא נכון, כמעט בוודאות פספסתם אוקטבה.
גיטריסטים סופרים מיתרים מהדק: המי הגבוה הוא המיתר הראשון, המי הנמוך הוא השישי. לעומת זאת, תרשימי סריגים מצוירים בדרך כלל כשהמיתר העבה משמאל. אי ההתאמה הזו מבלבלת יותר מכל חלק אחר בלימוד כיוון, אז כדאי ליישר אותה בראש כבר עכשיו.
תמיד להגיע אל התו מלמטה
זה ההרגל היחיד שמפריד בין מי שהגיטרה שלו נשארת מכוונת לבין מי שמכוון מחדש כל עשר דקות.
הכוונן הוא גלגל שיניים תולעת, ולכל מנגנון שיניים יש מרווח. כשמורידים את הכיוון, המיתר נשאר נשען על המרווח הזה, והפריטה החזקה הראשונה בולעת אותו. כשמעלים, המנגנון כבר עמוס והמיתר מושך כנגד גלגל מתוח.
יש סיבה שנייה. המיתר אינו מחליק בצורה חלקה בחריץ האגוז: הוא נתפס מעט ואז משתחרר. ירידה בכיוון משאירה מתח לא אחיד לאורך המיתר, גבוה יותר מאחורי האגוז ונמוך יותר מעל הסריגים. אחרי כמה אקורדים זה משתווה, ואתם שומעים את זה כמיתר שירד.
לכן: אם מיתר גבוה מדי, אל תורידו אותו אל היעד. רדו בבירור מתחת ליעד, חצי טון מספיק, ואז עלו בחזרה. בכל פעם.
רצף העבודה המהיר והאמין ביותר
- פתחו את מכוון הגיטרה ואשרו גישה למיקרופון.
- שבו במקום שקט יחסית. הגלאי מחפש גובה צליל אחד; טלוויזיה פועלת מציעה לו כמה.
- פרטו על המיתר השישי ליד חור התהודה או הפיקאפ: תו אחד נקי, לא פריטה על כל המיתרים.
- הסתכלו על המחוג. מתחת לאפס פירושו נמוך, הדקו. מעל אפס פירושו גבוה: שחררו הרבה מתחת ליעד וחזרו למעלה.
- כשהקריאה נכנסת לטווח של פלוס מינוס חמישה סנט, עברו למיתר הבא.
- אחרי כל שישה המיתרים, חזרו ובדקו שוב את השישי.
הצעד האחרון הזה אינו אמונה טפלה. העלאת שישה מיתרים למתח העבודה שלהם מוסיפה כארבעים עד חמישים קילוגרם משיכה על הצוואר, והצוואר מתעקם תחתיה. המיתר שכיווַנתם ראשון כוון תחת מתח כולל שונה מזה של האחרון.
בגיטרה שהייתה מכוונת גרוע, צפו לשני סבבים. בגיטרה שסטתה מעט, סבב אחד ובדיקה יספיקו.
מה באמת אומרת קריאת הסנט
סנט הוא מאית של חצי טון. באוקטבה יש אלף ומאתיים סנט.
אוזן מאומנת מתחילה להבחין בהפרש סביב חמישה סנט בתו מוחזק, וסביב שניים-שלושה כששני מיתרים מצלצלים יחד. בתוך טווח של פלוס מינוס חמישה סנט אקורד נשמע נקי. לכן המכוון נדלק בירוק שם, במקום לדרוש אפס מדויק.
רדיפה אחרי אפס היא ממילא בזבוז: הקריאה זזה בזמן שהתו דועך, כי המיתר גבוה במקצת ברגע הראשון אחרי הפריטה ומתייצב כשהוא נחלש. פרטו בעוצמה בינונית, תנו להתקפה לחלוף, וקראו את המחוג שנייה לאחר מכן.
למה מיתרים חדשים לא מחזיקים כיוון
מיתרים טריים ממשיכים להימתח יום-יומיים, והכריכה גם מתיישבת על הציר. שום דבר לא תקול בגיטרה שלכם.
אפשר לדחוס את זה לחמש דקות:
- כוונו את המיתר לתו שלו.
- לחצו עליו בסריג השתים-עשרה ומשכו אותו בעדינות הרחק מהסריגים, כסנטימטר, לכל אורכו.
- כוונו מחדש: הוא ירד באופן מורגש.
- חזרו פעמיים-שלוש לכל מיתר, עד שהירידה נעשית קטנה.
עשו זאת בתחושת יד, בלי כוח. אתם מיישבים את הכריכה, לא בודקים את גבול הקריעה.
כיוון באוזן, ומתי הוא עדיף על מכוון
מכוון מיקרופון צריך לשמוע את המיתר. בחדר רועש, בחזרה או ברחוב הוא יתקשה. לאוזן זה לא משנה.
השיטה הקלאסית: לחצו על המיתר השישי בסריג החמישי וכוונו אליו את המיתר החמישי הפתוח. אותו דבר בסריג החמישי של המיתר החמישי עבור הרביעי הפתוח, ושל הרביעי עבור השלישי. ואז החריג: לחצו על המיתר השלישי בסריג הרביעי עבור השני הפתוח, כי המרווח בין שני המיתרים האלה הוא טרצה גדולה ולא קווינטה רביעית. אחר כך חזרו לסריג החמישי עבור המיתר הראשון.
מה שאתם מקשיבים לו הוא הפעימות: גלישה איטית של וואה-וואה-וואה שנוצרת כששני גבהים כמעט זהים מתאבכים. ככל שהמיתרים מתקרבים הפעימות מאטות, וברגע שהם מתלכדים הן נעלמות. פעימות קל הרבה יותר לשמוע מגובה הצליל עצמו, ולכן השיטה עובדת גם אצל מי שאומר שאין לו אוזן.
החיסרון הוא שהשגיאה מצטברת לאורך השרשרת. השתמשו בה כדי להגיע למצב נגינה, ואז הצליבו מול התייחסות. כל כרטיס מיתר במכוון מנגן את צליל ההתייחסות שלו, כך שתוכלו לכוון מיתר אחד לפיו ואת השאר באוזן.
כשהיא לא מחזיקה בשום אופן
אם הגיטרה סוטה תוך דקות ושום דבר מהאמור לא עוזר, הסיבה בדרך כלל מכנית:
- האגוז תופס. אתם מהדקים והגובה לא עולה ברציפות אלא בקפיצות, עם נקישה קטנה. החריץ צר או יבש מדי. עזרה ראשונה מקובלת: מעט גרפיט מעיפרון בתוך החריץ.
- המיתרים ישנים. מיתר מחומצן ושחוק מזייף: הוא כבר לא מפיק סדרת הרמוניות נקייה, המכוון מתלבט והאקורדים נשמעים חמוצים גם בקריאה מושלמת.
- המיתר כרוך לא נכון. מעט מדי סיבובים על הציר והוא מחליק; יותר מדי והם נערמים זה על זה ושוקעים בהדרגה. שניים-שלושה סיבובים מסודרים הם היעד.
- הטמפרטורה והלחות השתנו. גיטרה שהוכנסה מהקור צריכה עשרים דקות לפני שיש טעם לכוון אותה.
כיוון ואינטונציה הם שתי בעיות שונות
הבחנה שחוסכת המון כיוונים מיותרים. אם המיתרים הפתוחים נקראים מושלם אבל האקורדים מחמיצים ככל שעולים בצוואר, הגיטרה מכוונת והאינטונציה שלה שגויה. כיוון נוגע למיתרים הפתוחים; אינטונציה נוגעת לשאלה אם תווים לחוצים נשארים נכונים לאורך הסריגים, והיא מכוונת באוכפי הגשר ולא בכווננים.
בדיקה מהירה: נגנו את ההרמוניה בסריג השתים-עשרה, ואז את התו הלחוץ באותו סריג. שניהם אמורים להיקרא זהה. אם הלחוץ גבוה, אורך המיתר הפעיל צריך לגדול; אם נמוך, להתקצר. זו עבודת כוונון ולא עבודת כיוון.
מעבר לכיוון הסטנדרטי
ברגע שהסטנדרטי הופך אוטומטי, הכלי נפתח. Drop D מזיז מיתר אחד והופך אקורדי כוח לאצבע אחת. ירידה בחצי טון מקלה על מתח המיתרים ומתאימה להרבה טווחי שירה. כיוונים פתוחים כמו Open G ו-DADGAD הופכים את המיתרים הפתוחים עצמם לאקורד והם הבסיס לנגינת סלייד ולמוזיקה קלטית.
ואם בא לכם לראות מה קיים, מדריך הכיוונים המלא מפרט כל כיוון לכל כלי, עם התווים והשמות החלופיים.
בקצרה
- הסטנדרטי הוא E2 A2 D3 G3 B3 E4, מהעבה לדק.
- תמיד לעלות אל התו, אף פעם לא לרדת אליו.
- פלוס מינוס חמישה סנט זה כבר מכוון. אפס אינו נדרש.
- בדקו שוב את המיתר השישי אחרי החמישה האחרים.
- מתחו מיתרים חדשים בעצמכם במקום לחכות.
- למדו את שיטת הפעימות למקומות רועשים.
- ואם זה עדיין סוטה, הסתכלו על האגוז, המיתרים והכריכה, לא על המכוון.
וכשתהיו מוכנים לנגן, הנה אקורדים לגיטרה בכיוון שבחרתם.